על מבחן המרשמלו שהופרך והקשר לילדים מאושרים

עודכן ב: 28 אוק 2019

מבחן המרשמלו המפורסם שהופרך ואושרם של הילדים

⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️⚜️

בכל הקשור לילדים שלנו, נראה כי קל לנו, אינטואיטיבית, לרצות שהם יהיו מאושרים, להתרכז בדברים הטובים שלהם ולחזק אותם. אולם, כשאנו בוחנים את הדרכים והגישות השונות לגדל ולחנך ילדים, ניתן להבדיל בין שתי גישות עיקריות המתקשרות לעתידו של הילד: האחת שמה את אושרו המיידי של הילד במרכז ואילו האחרת מציבה את הכנת הילד לחיים העתידיים כדי שיהיה מאושר כשיהיה מבוגר.

הגישה הראשונה הדוגלת, כאמור, באושרו של הילד כבר בצעירותו, מכוונת למטרה בחיי ההווה: הכי חשוב שלילד תהיה ילדות שמחה ומאושרת, שהחיוך יהיה תמיד על השפתיים והעיניים יהיו בורקות משמחה ככל שרק ניתן. הנחת היסוד העומדת בבסיס גישה זו היא שילד שמח משום שהוא חש ביטחון ושביעות רצון, שילוו אותו באתגרים שיגיעו בהמשך חייו.

כלומר, הטענה היא כי ילד מאושר יהפוך למבוגר מאושר.


אולם, מה עושה את הילד שלנו למאושר?

האם לתת לו כל מה שירצה? כל צעצוע, משחק מחשב, טלוויזיה בלי סוף וכדומה – זה מה שיעשה אותו מאושר? האם זה לא יגרום לו דווקא לא להעריך את המתנות, את החופש? האם עדיין ישמח גם כשיזכה למחוות קטנות או יקבל מתנות לא יקרות בהמשך חייו? האם עובדת היותו שמח היום מעידה על כך שבנינו את הבסיס להיותו אדם בוגר מאושר, מצליח להגשים את עצמו ומסופק מחייו?

אולי אם נעשה עבור הילד את השיעורים הוא יהיה מאושר? אולי אם נבלה אתו הרבה זמן?

לכאורה, קל מאד לנסות לגרום לילדים שלנו להיות מאושרים על ידי קניית מתנות, אישור לצפייה בלתי מוגבלת בטלוויזיה או בכלל, לתת להם חופש לעשות ככל העולה על רוחם... אבל האם אלו יגרמו להם אושר? וגם אם יגרמו להם להיות מרוצים באותו רגע, האם זה סוג האושר אליו התכוונו?


חוויתי את הקונפליקט הזה גם עם ילדיי שלי. גיליתי שכאשר הבאתי להם מתנות קטנות בכל יום, ממש כמעט כל מה שהתחשק להם כדי לשמח אותם, נתקלתי לעתים מזומנות בתגובות צוננות כמו: "טוב, לא את זה רציתי"... או: "למה לא קנית משהו אחר?"... הבנתי שמתנות שהופכות למובן מאליו כלל לא משמחות, בכל אופן לא במובן העמוק אליו התכוונתי. כמה פעמים אנחנו נתקלים בילדים שממש כועסים על מחוות שאנחנו עושים עבורם כי בעינינו הן משמעותיות אבל עבורם, מסתבר, לא ממש? כמה פעמים אנחנו נתקלים בהתמרמרות על שלא היה כיף ביחד למרות שבילינו יחד כל אחר הצהריים?

בדוגמאות הללו אין ספק שלא רק המחווה עצמה או השהייה יחד הם הדברים שיגרמו לאושר אלא בעיקר, מה הם מסמלים עבור הילדים שלנו. אם המחווה שעשינו לא קשורה למשהו שחשוב עבור הילד שלנו, הוא לא יראה בה דבר נעים או כייפי ומהנה. אם שהינו עם הילד שלנו באותו החדר, וכל אחד היה עסוק בענייניו, בשעה שהילד רצה לבלות אתנו או לדבר או לשחק יחד, כנראה שהוא לא ירגיש מסופק מהעובדה שהיינו אתו כל אחר הצהריים. נכון?


הגישה האחרת, הדוגלת בכך שחשוב יותר להכין את הילד היטב לחיים, מניחה כי ילד היודע להתמודד עם אתגרים וקשיים הוא ילד שיהיה מוכן טוב יותר לחיים. לפיכך, ילד המוכן לחיים ויודע להתמודד עם אתגרים יהפוך למבוגר מאושר.


שנים רבות סברו כי אכן, ילד שלומד לדחות סיפוקים יהיה מצליח יותר בבגרותו והתבססו על "מבחן המרשמלו" הידוע שנעשה בשנות השישים. בניסוי זה נתנו למספר ילדים, בזה אחר זה, בנים ובנות, ממתק מרשמלו מפתה וביקשו שלא ייגעו בו עד שיחזור החוקר. הילד נשאר לבדו בחדר מול הממתק המונח על השולחן והחוקרים עקבו אחריו מבלי שידע האם יצליח להתאפק אם לאו.

במשך השנים, החוקרים עקבו אחרי הילדים עד לבגרותם וגילו כי הילדים שהצליחו להתאפק ולא לאכול את המרשמלו היו למבוגרים מצליחים יותר בבגרותם. מכאן הסיקו שדחיית סיפוקים גורמת לילדים לגדול ולהפוך למבוגרים מצליחים יותר. הניסוי הזה הופרך לאחרונה (בשנת 2018) בניסוי חוזר, שהפעם השתתפו בו 900 ילדים (בניסוי הראשון השתתפו רק 90 ילדים). בניסוי החוזר התגלה כי הילדים שהצליחו להתאפק, עשו זאת משום שהם באו מרקע סוציו-אקונומי גבוה וידעו שממתק אחר מחכה להם בבית... הניסוי החדש הוכיח בעצם כי הילדים האלה גדלו להיות מצליחים ועשירים בשל הרקע שלהם ולא בשל דחיית הסיפוקים.


אך עדיין, ישנו בסיס תרבותי חזק לעמדה שאומרת כי כדאי ללמד ילדים להתמודד עם קשיים (גם על חשבון האושר הרגעי שלהם), על מנת שידעו כיצד לעמוד בהם ביתר קלות בהמשך חייהם. אך מה זה בכלל אומר "להכין ילד לחיים"? לתת לו לסבול בגן אליו הוא לא אוהב ללכת כי עוד כמה שבועות הוא יסתגל? לתת לו יומיים ברציפות אוכל שהוא לא אוהב כי הוא צריך ללמוד לאכול אוכל בריא ומזין? (וכך יהיה לו קל יותר בשנות בגרותו) מה פירוש המונח "הכנה לחיים"? אך עושים את זה?

האם לחשל אותו כי החיים הם בלתי צפויים ועליו להיות מוכן לכול, אפילו לעודד אי נעימויות (שייפול, שילמד לבד מהניסיון, ככה הוא יבין...) על מנת שילמד על בשרו ויידע לבד, או אולי לצייד אותו בכלים לקראת החיים הבוגרים?

האם לדאוג לו לשיעורים פרטיים, הכנה לכיתה א', חוגים, העשרה, היכרות עם מחשב או אולי לשים דגש על תכונות אופי וכישורים שיעזרו לו בחייו הבוגרים?

אולי הכול יחד?

האם זה אפשרי?

האם האושר של הילד והשמחה שלו לא ייפגמו בדרך זו?

האם הוא יצליח להיות מאושר כך?


רובנו יכולים למצוא את עצמנו פועלים על פי שתי הגישות בקלות, שהרי אין זו חלוקה דיכוטומית. אולם, בעקבות פגישות עם הורים רבים, אני יכולה לומר כי כל הורה נוטה יותר לכיוון זה או אחר. עם זאת, עקב ריבוי הספרים והמחקרים בנושא, הצצים חדשות לבקרים, נראה כי הגישה העיקרית הרווחת היום היא לשים דגש על אושרם של הילדים, כאשר כולנו מחפשים את הדרכים היעילות והטובות ביותר לעשות זאת.

בדור הקודם של הורינו, כל אימא איחלה לבנה שיהיה רופא או מהנדס (במלים אחרות, הכנה לעתיד עם הישגים מוגדרים), ואילו היום, כששואלים הורה מה הוא מאחל לבנו או בתו, התשובה לרוב אינה כסף, או חברים, או הקמת משפחה, או עבודה טובה... מאחר ואנחנו יודעים שאיננו יכולים לנבא מהו הדבר שיעשה את ילדינו מאושרים ומה יביא לתוצאה הנכונה.

הורים רבים מציינים רק דבר אחד: אני רוצה שהילד שלי יהיה מאושר.


(מתוך "מילד מאושר למבוגר מאושר" - לרכישה מוקדמת עם הקדשה אישית https://bit.ly/2Ezs7kZ)


© 2019 by Keren Itay Levy

כל הזכויות שמורות, אין להעתיק או לשכפל   טקסטים ותמונות מאתר זה